פסק-דין בתיק ת"ק 002658/03

בפני תביעה לפיצוי בגין אי הגעת מטענם של התובעים, ליעדו.

ביום 8/9/02, טסו התובעים באמצעות הנתבעת מנתב"ג לפאריז דרך מילאנו ומפאריס למילאנו.

כשהגיעו התובעים לפאריס, הסתבר כי מטענם לא הגיע עמם והובטח להם על ידי נציגי הנתבעת כי המטען יאותר וימסר לידם תוך יום או יומיים. במשך ארבעת ימי שהות התובעים בפאריס לא נמסר לרשותם המטען.

לאחר ארבעה ימים, טסו התובעים מפאריס למילאנו להמשך טיולם ולמרות שנמסר להם בשדה התעופה כי מטענם אותר וימסר לידיהם במילאנו, גם שם לא קיבלו את מטענם.

המזוודות נמצאו ונמסרו למשפחת התובעים רק ביום 13/9/02, ימים ספורים לפני שובם ארצה כך שבמשך כל תקופת הטיול, לא היו המזוודות ברשותם.

התובעים עתרו לחייב את הנתבעת לפצותם בסך של 4,697 ש"ח (כ-853 יורו) בגין נזקיהם הישירים עקב הצורך לרכוש פרטי ציוד חלופיים וכן בסך של 12,000 ש"ח בגין עגמת הנפש, הטרחה ואבדן ההנאה מהטיול שנגרמו להם עקב אי מסירת המטען.

התובעים הסתמכו בעתירתם לפסיקת פיצוי בגין עגמת נפש, על פסק דינה של כב' השופטת ערקובי בת.א. 10007/03 (שלום תל-אביב) בן משה נ' אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ (לא פורסם).

הנתבעת הודתה בכך שמזוודותיהם של התובעים, לא נמסרו עם נחיתת התובעים בפאריס וכי הכבודה נמסרה בישראל, ימים ספורים בטרם חזרת התובעים ארצה.

הנתבעת טענה כי מכח חוק התובלה האוירית תש"ם - 1980 (להלן: חוק התובלה האוירית או החוק) אחריותה של הנתבעת מוגבלת וכי הנתבעת הציעה לתובעים פיצוי, לפנים משורת הדין שכן כבודת התובעים לא אבדה או ניזוקה אלא התאחרה בלבד.

כן טענה הנתבעת כי נקטה בכל האמצעים העומדים לרשותה על מנת למנוע את הנזק שנגרם וכי הנזק נגרם כתוצאה מגורמים שאינם בשליטתה בין היתר משום שרשויות שדה התעופה בכל אחד מנמלי התעופה, הן האחראיות להעמסת כבודת הנוסעים.

על התביעה חלות הוראות חוק התובלה האוירית הקובע את עקרון יחוד העילה בתביעה כנגד מוביל אוירי, עובדיו או סוכניו כאמור בסעיף 10 לחוק כדלקמן:

"אחריותו של המוביל, עובדיו וסוכניו לפי חוק זה לנזק... תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר ולא תשמע כל תביעה לפיצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה תהא עילתה הסכם, עולה אזרחית או כל עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו."

החוק החיל, בכל הנוגע לתביעה כנגד מוביל אוירי, את הוראות האמנה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה אוירית בינלאומית שנחתמה בורשה באוקטובר 1929 (להלן: "אמנת ורשה") והפרוטוקול המתקן שנחתם בהאג 28.9.55 (להלן: "פרוטוקול האג").

סעיף 19 לאמנת ורשה קובע כדלקמן:

"המוביל ישא באחריות לנזק שנגרם מחמת איחור בתובלה אוירית של נוסעים כבודה או טובין".

סעיף 20 לאמנת ורשה מוסיף וקובע כי "לא ישא המוביל באחריות אם יוכיח שהוא, משמשיו וסוכניו נקטו בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק או שלא היתה בידיו או בידיהם כל אפשרות לנקוט בהם".

מכאן עולה כי הנטל להוכיח את התנאים לפטור מאחריות, מוטל על המוביל האוירי. בענייננו טענות הנתבעת בדבר הסיבות לעיכוב כקשורות ומוטלות על רשויות שדות התעופה בנמלי התעופה השונים, לא הוכחו ועל הנתבעת מוטלת האחריות לנזק שנגרם כתוצאה מהאיחור במסירת כבודתם של התובעים.

סעיף 22 לאמנת ורשה קובע את תקרת הפיצוי למקרה של אבדן, נזק או איחור בהגעת כבודה בסך של 17 "זכויות משיכה מיוחדות" לכל ק"ג כבודה, שהינן שוות ערך לכ-107 ש"ח לק"ג כבודה.

שיעור הפיצוי נגזר, בנסיבות העניין ומכח הוראות סעיף 22 לאמנת ורשה, ממשקל המטען וזאת ללא כל קשר לאופי המטען או ערכו.